יום שבת, 1 במרץ 2014

#משברזהות או - יותר מדי שמות



היי חברים.

אני מקיימת את ההבטחה מהפוסט הקודם להסביר קצת על השם שלי בעברית. כמובן שכמו כל סיפור טוב - גם הסיפור הזה קצת ארוך, תשארו קצת, מבטיחה שיהיה מעניין :)
הפירוש של השם הבוטני שלי - Solanum lycopersicum - אומר שאני "משמידת זאבים" וזה מה שהתחיל את כל השמועות עלינו. הסולנום הוא משפחת צמחים רעלנית שמשמשת בעיקר להפקת תרופות. ליקופרסיקום מתייחס לתקופה שהאמינו באירופה שמכשפות משתמשות בעגבניות כדי לזמן אליהן אנשי זאב ולהציק קצת לכפריים. נו, לא סתם קוראים לזה שטוית במיץ עגבניות.

אחרי שקצת נרגעו באירופה, התפנו לתת לנו שמות. האיטלקים קראו לנו "פומודור" (תפוח מוזהב) כי מסתבר שהחלק הצהוב יותר של המשפחה הגיע אליהם קודם. בכלל, הכינויים שלנו בהרבה ארצות קשורים לתפוחים. בצרפת כינו אותנו פום ד'אמור (תפוח האהבה) כי האמינו בנוסף להכול שאנחנו משמשות גם כאפרודיזיאק (אפילו אסרו המשך תקופה מסוימת על נשים לאכול אותנו. סירייסלי).
כמעט בכל מדינה אחרת קראו לנו על שם השם המקורי (והאצטקי! לכמה דברים שאתם מכירים יש שם אצטקי?) שלנו - tomatl (נפוח)

למי קראתם נפוחות??

דרך אגב, ספיקיניג אוף תפוחים, זוכרים שסיפרתי בפוסט הקודם על הפעם שקראו לנו תפוח טריפה? עוד לפני שהגענו לישראל, המשפחה שלנו הגיעה למזרח אירופה. לא יודעת למה אבל המקומיים שם לא התחברו אלינו במיוחד. משהו בצבע שלנו לא בא להם בטוב בעיניים, היו בנוסף את כל השמועות על זה שאנחנו רעילות ועוזרות לגברים לפתות נשים תמימות והרבנים לא הרשו לקהילות שם לאכול אותנו. אבל כרגיל, כל דבר טוב מגיע באיחור למזרח אירופה ובסוף למדו להסתדר איתנו. היום אנחנו מככבות שם. 


תנו כבוד לזופה פומידורובה ריזו! מרק עגבניות עם אורז פולני. אומנומנומ
אמנם החברים ממזרח אירופה היו קצת חשדניים בהתחלה ולקח קצת זמן עד שהבינו מה לעשות איתנו בישראל, אבל עדיין היה צריך לתת לנו שם. כמה אנשים קיבלו קצת השראה מהכינוי שהצמידו לנו בצרפת והחליטו ללכת בכיוון של תפוח האהבה, רק לא בדיוק. השורש ע.ג.ב שקשור לפעולות של חיזור, התעלסות ותשוקה. מסתבר שהיהודים ראו אותנו באור קצת שונה מכל השאר... בהתחלה קרא לנו הרב יהודה מיכל פינס בשם "תפוח העגבים" ואחר-כך שינה אותו לעגבנייה. אליעזר בן-יהודה לא אהב את השם שהיה יותר מדי גס עבורו ורצה לקרוא לנו "אהבנייה" או "בדורה" (שדומה לשם שלנו בערבית - בנדורה). הרב קוק הציע את השם "אדמונייה". רק בשנת 1921 הכריזו על השם הרשמי כשיהודה קרני  כתב עלינו שיר

ואם נראה לכם שאן נגמרה היצירתיות העברית, בואו תראו איך קוראים לקרובי המשפחה שלי בישראל. 



נתראה בפוסט הבא! 



עגבנייה על קצה המזלג


היי וזה.
אז זה הבלוג החדש שלי ואני מקווה שנעשה חיים ביחד, גם אם אף-אחד לא יכנס לקרוא אותו J אז מה בעצם אני עושה כאן? לא יודעת האמת... פתאום נורא התחשק לי לפרוק קצת. פלפלית וצנוניתוש כל הזמן חופרות בבלוג שלהן אז למה לא אני?
אז קצת עלי – אני Solanum Lycopersicum (אבל כולם קוראים לי עגבנייה, בהזדמנות אני אגלה למה), אני פרי (ולא ירק כמו שכולכם חושבים!) ועליתי לישראל לפני קצת פחות מ-200 שנים. נולדתי בדרום אמריקה, לא סגורה בדיוק על התאריך המדויק, אבל התחילו להכיר אותי שם בסביבות 500 לספירה וזה מה שחשוב. מתישהו ב-1500 עברנו לספרד ואז קרו שני דברים. אחד – התחלנו להתפרסם, למרות שבהתחלה ממש פחדו מאיתנו (חשבו שאנחנו מורעלים, לא מבינה אנשים לפעמים...) והשני – המשפחה התחילה להתפזר לכל הכיוונים. חלק המשיכו לאיטליה, חלק לאנגליה, לצרפת ובסוף הגיעו גם לארצות-הברית. הדבר המצחיק הוא שבכל מקום שהגענו אליו – אהבו אותנו! (אחרי שהכנסייה נתנה כמובן רשות לאכול אותנו). איכשהו המשפחה תמיד הצליחה להתברג ללפחות מאכל מקומי אחד ולאט לאט גילו שלא יכולים בלעדינו.
עם המשפחה J (קולטים שעצמתי עיניים? חחחח)

סתם לדוגמא – קטשופ אתם מכירים? יודעים שאת הקטשופ המציאו בסין והוא בכלל היה עשוי מדגים? אז שתדעו שאחרי שהוא הגיע לאנגליה וארצות הברית וניסו להכין קטשופ מענבים ולימונים (בעעע) גילו שהקטשופ שלי הולך עם הכול. ה-כול! ברצינות, טעמתם פעם במבה עם קטשופ?  
בכלל, אני אחראית להצלחה של הרבה מאכלים. עובדה – מישהו שמע בכלל על ספגטי לפני 1790? לא סבלו אותנו בהתחלה באיטליה אבל אז הגיע שף ספרדי שהעיף להם את המטבח ופתאום גם הפיצה קיבלה תוספת של רסק עגבניות ומאז כולם גילו עולם חדש J  
אם הייתם באיטליה לאחרונה יכולתם לראות הרבה קרובי משפחה שלי. שרי, אחיינית שלי, עובדת כבר המון זמן במסעדות שם, כל פעם בתפקיד אחר. פעם אחת במחלקת המרקים, פעם במחלקת האנטיפסטי ופעם במחלקת הסלטים. מסתבר שכמה שהתפקיד שלה יותר פשוט, ככה יותר אוהבים אותה - כל מה שצריך זה להוסיף לה כמה עלים יפים (חסה או עלי בייבי), גבינה טובה (היא אומרת שהיא הכי מסתדרת עם מוצרלה), בזיליקום, שמן זית ופלפל גרוס מלמעלה. 
שרי בעבודה

 לישראל הגעתי מתישהו בתחילת המאה ה-19 עם נזירים צרפתים שגידלו אותי במנזרים בירושלים. קבוצה של חקלאים ערביים גילתה אותי והתחילה לגדל אותי בתנאי בעל, בלי השקייה. זה לא עבד. המשפחה שלי לא הצליחו לגדול כמו שצריך והיבול שלנו היה נמוך במיוחד. רק מאה שנים מאוחר יותר (!), בשנות השלושים של המאה העשרים., קבוצה של חקלאים יהודיים מצרפת (גם שם המשפחה שלי אהובה מאוד) הביאה לישראל את זן ה-marmande שעשה בארץ מהפכה. גילו שאפשר לגדול אותנו כמעט כל השנה בשיטות גידול שונות - בחממות, בשדות חקלאיים גדולים ואפילו בגינה בבית. מאז הכול השתנה (חוץ מהפעם הזאת שקראו למשפחה שלי "טרייפנה אפל" - תפוח טריפה, אבל זה באמת בפעם הבאה) ועל זה אני כבר אספר לכם בפוסט הבא. חייבת לסיים, יוצאת לדרינק עם חברות. 

עד הפעם הבאה אהוביי!

אוהבתותכם!